ארק עדיין נראה משועשע.
"המלכה עצמה בראש רשימת אויבך. הצלחת איכשהו ליפול על צידה הרע."
"אמא שלי?" שאל ריס, מסתובב. "מדוע?"
"זוהי שאל הטובה מאור, אשר תהיתי לגביה בעצמי," אמר קארק.
טור הרגיש נורא. המלכה? אויב? מה הוא עשה לה? הוא לא יכל לבין את זה. איך יכל להיות אפילו חשוב מספיק כדי שתשים עליו לב? הוא בקושי ידע מה התרחש סביבו.
לפתע, נפל לו האסימון.
"האם היא הגורם לכך ששלחו אותי לכאן? אל הקניון" שאל הוא. ארק הסתובב והביט ישירות קדימה, פניו הפכו לרציניים.
"היא יכלה להיות," אמר הוא, שקוע בהרהורים.
טור תהה מה היו הכמות ועומק העוינות של האויבים אשר רכש. הוא מעד לתוך חצר שלא ידע עליה כלום. הוא רק רצה להיות שייך. הוא רק הלך בעקבות הלהט והחלום שלו, ועשה כל דבר אפשרי כדי להשיגו. הוא לא חשב שבמעשיו יעלה קנא או צרות עין. הוא עבר על זה במוחו, כמו על חידה, אבל לא יכל להגיע לתחתית של זה.
בעוד שטור גרר את המחשבות האלוף הם הגיעו אל פסגת התלולית, וכשהמראה התפרס מול עיניהם, כל מחשבות על משהו אחר התעופפו הרחק. נשמתו של טור נלקחה ממנו – ולא רק על ידי הרוח הסוערת החזקה.
מתפרס לפניהם, רחוק ככל שהעין יכלה לראות, נמצא הקניון. הייתה זו הפעם הראשונה שטור ראה אותו, והמראה הלם אותו כל כך עמוק שהוא נעמד משורש למקומו, לא מסוגל לזוז. היה זה הדבר האדיר והנהדר ביותר שראה אי פעם בחייו. התהום העצום בתוך האדמה נראה כאילו מתפרס עד אינסוף, מגושר רק על ידי גשר צר יחיד המיושר בחיילים. הגשר נראה כאילו מתפרס עד סוף העולם כולו.
הקניון היה מואר בירוקים וכחולים של השמש השנייה, והקרניים הנוצצות הוחזרו מקירותיו. כשהרגיש את רגליו שוב, טור התחיל ללכת עם האחרים, קרוב יותר ויותר אל הגשר, עד שהיה יכול להסתכל למטה, עמוק לתוך הצוקים של הקניון; הם נראו כאילו צנחו לתוך המעיים של האדמה. טור לא מסוגל היה אפילו לראות את התחתית, ולא ידע אם היה זה בגלל שלא הייתה לו תחתית, או בגלל שהייתה מכוסה בערפל. הסלע אשר יישר את הצוקים נראה כאילו גילו מיליון שנים, מעוצב עם תבניות אשר השאירו סערות מאות שנים לפניכן. היה זה המקום הקדמוני ביותר שראה אי פעם. לא היה לו מושג שהכוכב לכת שלו היה רחב כל כך, כל כך תוסס, כל כך מלא חיים.
היה זה כאילו הוא הגיע אל התחלת הבריאה.
טור שמע את האחרים מתנשמים לידו גם כן.
טור חשב על ארבעתם מפטרלים את הקניון הזה, וזה נראה מצחיק. הם התגמדו רק מהמראה שלו.
בעוד שהתקדמו לכיוון הגשר, החיילים התקשחו בשני הצדדים, נעמדים בדום, מפנים דרך לפטרול החדש. טור הרגיש את הדופק שלו עולה.
"איני רואה איך ארבעתנו יכולים בכלל לפטרל את זה," אמר אוקונור.
אלדן גיחך. "יש הרבה פטרולים לצידנו. אנחנו רק גלגל שיניים אחד בתוך המכונה."
בעוד שהלכו הם מעבר לגשר, הצלילים היחידים שנשמעו היו אלו של הרוח הצולפת, של מגפיהם, וששל סוסו של ארק ההולך לידם. הפרסות השאירו צליל חלול ומרגיע, הדבר האמיתי היחידי בו יכל טור להיאחז במקום הסוריאליסטי הזה.
אף אחד מהחיילים, אשר כולם עמדו בדום בנוכחותו של ארק, לא הוציא מילה בעוד שעמד על המשמר. הם עברו משהו כמו מאה מהם.
טור לא יכל שלא לשים לב, על היתדות כל כמה צעדים לאורך המעקה היו משופדים ראשיהם של הפולשים הברברים. חלק היו עדיין טריות, עם דם שעדיין טפטף.
טור הסית את מבטו. המראה עשה את הכול אמיתי מדי. הוא לא ידע אם היה מוכן לזה. הוא ניסה שלא לדמיין את ההתנגשויות הרבות, אשר היו חייבות לייצר את הראשים האלו, החיים שנאבדו, ומה שחיכה לו בצד השני. הוא תהה אם הם יצליחו לחזור חזרה. האם זו הייתה המטרה של כל המסע הזה? להרוג אותו?
הוא הביט אל מעבר לקצה, על הצוקים הנעלמים האינסופיים, ושמע צווחה של ציפור מרוחקת; היה זזה קול שלא שמע לפני זה אף פעם. הוא תהה איזה סוג ציפור זו הייתה, ואיזה חיות אקזוטיות נוספות הסתתרו בצד השני.
אבל לא היו אלה החיות, אשר הטרידו אותו באמת, או אפילו הראשים על היתדות. יותר מכול הייתה זו התחושה של המקום הזה. הוא לא יכל להגיד אם היה זה הערפל, או הרוח המייללת, או הרוחב של השמיים הפתוחים, או האור של השמש השוקעת – אבל משהו במקום הזה היה סוריאליסטי כל כך, שזה השליח אותו. עטף אותו. הוא הרגיש אנרגיה קסומה כבדה תלויה מעליהם. הוא תהה אם זה היה מההגנה של החרב, או מאיזה כוח עתיק אחר. הוא הרגיש כאילו לא רק חצה מסה של אדמה, אלא שחצה לתוך מימד קיום אחר.
רק לפני כמה ימים קצרים הוא רעה כבשים בכפר הקטן שלו. נראה זה לא יאומן שעכשיו, בפעם הראשונה בחייו, הוא יבלה את הלילה, לא מוגן, בצדו האחר של הקניון.
פרק שש עשרה
בעוד שהשמש התחילה להעלם מהרקיע –תערובת של ארגמן כהה עם כחול אשר נראה כאילו עטף את היקום – טור צעד עם ריס, אוקונור ואלדם במורד המסלול אשר הוביל אותם לתוך היער של וואילדס. טור מעולם לא היה קופצני כל כך בחייו. כעת היו אלה רק ארבעתם, ארק נשאר במחנה, ולמרות ההתכתשויות שלהם, טור חש שיצטרכו אחד את השני עכשיו יותר, מאשר אי פעם. הם היו חייבים להתאחד בעצמם, ללא ארק. לפני שנפרדו, ארק אמר להם לא לדאוג, שהוא יישאר בבסיס וישמע את הקריאות שלהם, ויגיע במידה ויצטרכו אותו.
זה נתן לתור בטחון מעט כרגע.
בעוד שהיערות הצטמצמו עליהם, טור הביט מסביב על המקום האקזוטי הזה, רצפת היער מיושרת בקוצים ופירות מוזרים. הענפים של עצים רבים מסוקסים ועתיקים, כמעט נוגעים אחד בשני, כל כך קרוב לעטים היה צריך טור להתכופף. היו להם קוצים במקום עלים, אשר בלטו בכל מקום. גפנים צהובים היו תלויים למטה בכל מקום, וטור עשה את הטעות של להושיט את ידו כדי לדחוף גפן אחד מתוך פניו, רק בכדי להבין שהיה זהו נחש. הוא צעק וקפץ מהדרך בדיוק ברגע הנכון.
הוא ציפה שהאחרים יצחקו ממנו, אבל גם הם נענו מפחד. בכל מקום מסביבם היו הקולות הזרים של חיות אקזוטיות. חלק היו נמוכים וגרוניים, חלק היו גבוהים וצווחניים. חלק הדהדו מרחוק; אחרים בקרבה בלתי אפשרית. הדמדומים ירדו מהר מדי, בעוד שהם עשו את דרכם עמוק יותר לתוך היער. טור הרגיש בבטחה שבכל רגע הם יכלו לתפוס אותם בתוך ארב. בעוד שהשמיים התחילו להפוך לאפלים יותר, נהיה קשה יותר לראות אפילו את פניהם של השותפים למשימה שלו. הוא אחז בידית חרבו חזק כל כך שפרקי האצבעות שלו נהיו לבנים, בעוד שידו השנייה אחזה במקלע שלו. האחרים חיבקו את נשקם גם כן.
טור אימץ את עצמו להיות חזק, בטוח בעצמו, ואמיץ לב, כמו שאביר טוב חייב להיות. כמו שארק הדריך אותו. היה עדיף לו לפגוש את קצו עכשיו מאשר לעולם לפחד ממנו. הוא ניסה להרים את סנטרו וללכת בביטחון קדימה, אפילו להגביר את קצב הליכתו וללכת כמה צעדים לפני האחרים. לבו פעם חזק, אבל הוא הרגיש כאילו הפנה את פניו אל הפחדים שלו.
"לאיזה מטרה בדיוק אנחנו מפטרלים?" שאל טור.
ברגע שאמר זאת, הבין שאולי הייתה זו שאלה טיפשית, וציפה מאלדן לעשות ממנו צחוק.
אבל להפתעתו, שמע רק את השקט בחזרה. טור הביט לעבר וראה את הלבנים של עיניו של אלדן, והבין שהוא היה עוד יותר מפוחד ממנו. העובדה הזו, לפחות, נתנה לטור קצת ביטחון. טור היה קטן יותר וצעיר יותר ממנו, והוא לא נכנע לפחד הזה.
"האויב, אני מניח," אמר ריס לבסוף.
"ומי זה?" שאל טור. "איך הוא נראה?"
"יש כאן כל מיני סוגים של אויבים," אמר ריס. "אנחנו בתוך הוואילדס עכשיו. יש כאן לאומים של פראים, כל מיני סוגים וגזעים של יצורים מרושעים."
"אבל מה הטעם בפטרול שלנו?" שאל אוקונור. "איזה שינוי אנחנו נוכל לעשות בביצועו? אפילו אם נהרוג אחד או שניים, האם זה יעצור את המיליון מאחוריהם?"
"אנחנו כאן כדי לימור בליטה," ענה ריס. "אנחנו כאן כדי לעשות את נוכחותנו ידועה, מטעם מלכנו. כדי לגרום להם לדעת שלא להתקרב קרוב מדי אל הקניון."
"נראה לי היה הרבה יותר הגיוני לחכות שיחצו אותו ואז לטפל בהם," אמר אוקונור.
"לא," אמר ריס. "עדיף להרתיע אותם מאפילו להתקרב. זוהי הסיבה לפטרולים האלו. לפחות, זה מה שאחי הגדול אומר."
לבו של טור הלם כשהמשיכו עמוק יותר לתוך היער.
"כמה רחוק אנחנו אמורים ללכת? שאל אלדן, מדבר בפעם הראשונה, קולו רועד.
"אתה לא זוכר את מה שקולק אמר? אנחנו חייבים להשיג בחזרה את הדגל האדום ולהביא אותו חזרה," אמר ריס. "זוהי הוכחתנו שהגענו רחוק מספיק בפטרול שלנו."
"אני לא ראיתי שום דגל בשום מקום," אמר אוקונור. "האמת, אני בקושי רואה משהו בכלל. איך אנחנו אמורים לחזור חזרה?"
אף אחד לא ענה. טור חשב על אותו הדבר. כיצד היו הם יכולים למצוא את
הדגל בחשכת הלילה? הוא התחיל לתהות אם לא היה כל זה תעלול, תרגיל, עוד אחד ממשחקי הפסיכולוגיה הלגיון שיחק עם הבנים. הוא חשב שוב על מילותיו של ארק, על אויביו הרבים בחצר. הייתה לו הרגשה טובענית לגבי הפטרול הזה. האם לכדו אותם כאן בכוונה?
לפתע נשמע צליל חריקה מזעזע, אשר בעקבותיו הייתה תנוע בתוך הענפים – ומשהו גדול רץ מער לדרכם. טור שלף את חרבו, והאחרים עשו זאת גם. הצליל של חרבות העוזבים את בתי החרב שלהם, של מתכת על מתכת, מילא את האוויר בעוד שהם כולם עמדו במקום, מחזיקים את חרבותיהם לפניהם, מביטים בלחץ לכל הכיוונים.
"מה זה היה?" צעק אלדן, קולו סדוק מפחד.
החיי חצתה את דרכם בפעם נוספת, רצה מצדו האחד של היער אל השני, והפעם הם קיבלו הצצה ובה עליו.
כתפיו של טור רפו כשזיהה אותה.
"רק צבי," אמר הוא, מרגיש הקלה גדולה. "צבי בעל המראה המוזר ביותר שראיתי אי פעם – אבל עדיין צבי."
ריס צחק, צליל מרגיע, צחוק בוגר מדי לגילו. כששמע אותו טור, הוא הבין שהיה זה צחוק של המלך העתידי. הוא הרגיש טוב יותר מכך שחברו היה לצידו. והוא צחק גם כן. כל הפחד הזה, והכול על כלום.
"מעולם לא ידעתי שהקול שלך נסדק כשאתה נכנע לפחד," לעג ריס לאלדן, צוחק שוב.
"אם הייתי יכול לראות אותך, הייתי מרביץ לך," אמר אלדן.
"אני רואה אותך היטב," אמר ריס. "בוא ותנסה."
אלדן הביט עליו בחזרה, אבל לא העז לזוז. במקום זה, הוא הכניס את חרב חזרה לתוך בית החרב שלו, כמו שעשו גם האחרים. טור העריץ את ריס על כך שעשה חיים קשים לאלדן; אלדן לעג לכול השאר – הגיעה לו לקבל משהו חזרה על עצמו. הוא העריץ את חוסר הפחד של ריס, כשעשה זאת, אחרי הכול, אלדן עדיין היה פי שתיים ממנו בגודל.
טור סוף-סוף הרגיש חלק מהמתח עוזב את גופו. היה להם את המפגש הראשון שלהם, הקרח נשבר, והם עדיין היו בחיים. הוא נשען לאחור וצחק גם, שמח להיות בחיים.
"תמשיך לצחוק ילד זר," אמר אלדן. "נראה מי יצחק אחרון."
אני לא צוחק עליך כמו ריס, חשב טור. אני פשוט שמח שנשארתי בחיים.
אבל הוא לא טרח לומר זאת; הוא ידע ששום דבר שיומר ישנה את שנאתו של אלדן כלפיו.
"הביטו!" צעק אוקונור. "שם!"
טור צמצם את עיניו אבל בקושי יכל לראות על מה הוא מצביע בלילה המצטופף. ואז הא ראה את זה: הדגל של הלגיון, תלוי על אחד הענפים.
הם החלו לרוץ אליו.
אלדן חלף על השאר, מעיף אותם הצידה בגסות.
"הדגל ההוא שלי!" צעק הוא.
"אני ראיתי אותו ראשון!" צעק אוקונור.
"אבל אני אשיג אותו ראשון, ואני אהיה זה שיביא אותו חזרה!" צעק אלדן.
טור רתח; הוא לא האמין להתנהגותו של אלדן. הוא נזכר במה שקולק אמר – שמי שישיג את הדגל יקבל תשופר – והבין למה אלדן האיץ. אבל זה לא נתן לו סיבה מוצדקת. הם היו אמורים להיות קבוצה, צוות – לא כל אדם לעצמו. הצבעים האמיתיים של אלדן התחילו להיחשף – אף אחד מהאחרים לא רץ בעקבות הדגל, ניסה לעלות על האחרים. הדבר גרם לטור לשנוא את אלדן אפילו עוד יותר.
אלדן חלף מהר אחרי שדחף את אוקונור במרפקו, ולפני שהאחרים יכלו להגיב, הוא השיג עליהם מספר צעדים וחתף את הדגל.
כשעשה זאת, רשת ענקית הופיעה משום מקום, מעלה אותו מהאדמה, מקפיצה לתוך האוויר, לוכדת אותו ומרימה אותו גבוה. הוא התנדנד קדימה ואחורה מול עיניהם, במרחק של רק כמה צעדים, כמו חיה לכודה במלכודת.
"תעזרו לי! תעזרו לי!" צעק הוא, מפוחד.
כולם בלעו בדאגה כשהתקרבו אליו; ריס התחיל לצחוק.
"ובכן, ומי הוא הפחדן עכשיו?" צעק ריס, משועשע.
"חתיכת חוצפן קטן!" צעק הוא. "אני אארוג אותך כשארד מהדבר הזה למטה!"
"אה, באמת?" השיב ריס. "ומתי זה יהיה?"
"תורידו אותי למטה!" צעק אלדן, פונה ומסתובב בתוך הרשת. "אני פוקד עליכם!"
"או, אתה פוקד אלינו, באמת?" אמר ריס, פורץ לתוך צחוק שוב.
ריס הסתובב והביט על טור.
"מה אתה חושב?" שאל ריס.
"אני חושב שהוא חייב לכולנו התנצלות," אמר אוקונור. "במיוחד לטור."
"אני מסכים," אמר ריס. "אני אגיד לך מה," אמר הוא לאלדן. "תתנצל – ותהיה כנה – ואני אחשוב על להוריד אותך למטה."
"להתנצל?" הדהד אלדן, מפוחד. "לא במיליון שלם של שמשים."
ריס פנה לטור.
"אולי עדיף שפשוט נשאיר את הגוש הזה כאן ללילה. הוא ישמש היטב כאוכל לחיות. מה אתה חושב?"
טור חייך רחב.
"אני חושב שזה רעיון נהדר," אמר אוקונור.
"חכו!" צווח אלדן.
אוקונור הושיט את ידו ושלף את הדגל מתוך אצבעותיו הרועדות של אלדן.
"נדמה שלא עקפת אותנו אל הדגל אחרי הכל," אמר אוקונור.
שלושתם הסתובבו והחלו להתרחק.
"לא, חכו!" זעק אלדן. "אתם לא יכולים להשאיר אותי כאן! אתם לא תעזו!"
השלושה המשיכו ללכת משם.
"אני מצטער!" התחיל להתייפח אלדן. "בבקשה! אני מצטער!"
טור עצר, אבל ריס ואוקונור המשיכו ללכת. לבסוף, ריס הסתובב.
"מה אתה עושה?" שאל ריס את טור.
"אנחנו לא יכולים להשאיר אותו כאן," אמר טור. במה שטור לא שנא את אלדן, הוא לא חשב שזה נכון להשאיר אותו כאן.
"למה לא?" שאל ריס. "הוא הביא את זה על עצמו."
"אם השולחנות היו מתהפכים," אמר אוקונור, "אתה יודע שהוא בשמחה היה משאיר אותך שם. למה שיהיה אכפת לך?"
"אני מבין," אמר טור. "אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להתנהג כמוהו."
ריס שם את ידיו על מותניו והתנשם עמוק, בעודו נשען קרוב ולחש לטור.
"לא הייתי משאיר אותו שם כל הלילה. אולי רק חצי לילה. אבל אתה יש עניין בדבריך. הוא לא בנוי לזה. הוא בטח ישתין על עצמו וימות מהתקף לב. אתה טוב לב מדי. זאת בעיה, "אמר ריס, בעודו שם יד על כתפו של טור."אבל זה למה בחרתי אותך לחבר."
"גם אני," אמר אוקונור, ושם את ידו על כתפו השני של טור.
טור הסתובב, צעד לכיוון הרשת, הושיט את ידיו, וחתך אותה.
אלדן נחת עם קול עמום. הוא נעמד על רגליו בקושי, השליך את הרשת מעצמו, וסרק בטירוף את האדמה.
"החרב שלי!" צעק הוא. "איפה הוא?"
טור הביט באדמה, אבל היה חשוך מדי כדי לראות.
"כנראה שהוא עף לעצים כשהונפת למעלה," ענה טור.
"איפה שלא יהיה, הוא אבוד עכשיו," אמר ריס. "לעולם לא תמצא אותו."
"אבל אתם לא מבינים," התחנן אלדן. "הלגיון. יש רק כלל אחד. לעולם לא להשאיר את הנשק שלך מאחור. אני לא יכול לחזור בלעדיו. ידיחו אותי!"
טור הסתובב ובחן את האדמה שוב, חיפש בעצים, הסתכל בכל מקום. אבל לא ראה שום סימן של חרבו של אלדן. ריס ואוקונור פשוט עמדו שם, לא טורחים לחפש.
"אני מצטער," אמר טור. "אני לא רואה אותו."
אלדן זחל בכל מקום אפשרי, ואז לבסוף וויתר.
"זו אשתך," אמר הוא, מצביע על טור. "אתה הכנסת אותנו לבלגן הזה!"
"לא נכון," ענה טור. "אתה עשית את זה! אתה רצת אל הדגל. אתה דחפת את כולנו מהדרך. אין לך את מי להשים חוץ מעצמך."
"אני שונא אותך!" צעק אלדן.
הוא הסתער על תור, תופס אותו בחולצתו ומכה אותו לאדמה. המשקל שלו תפס את טור בהפתעה. טור הצליח להסתובב סביב, אל אדן הסתובב שוב והדביק אותו למטה. אלדן היה פשוט גדול וחזק מדי, והיה קשה מדי להרחיק אותו.
לפתע, עם זאת, אלדן עזב אותו והתגלגל הצידה. טור שמע צליל של חרב הנשלפת מבית החרב שלו, הביט למעלה וראה את ריס עומד מעל אלדן, מחזיק את הקצה של החרב שלו אל גרונו.
אוקונור הושיט את ידו לעבר ועזר לטור, משך אותו במהרה על רגליו. טור נעמד עם שתי חבריו, מביט למטה על אלדן, אשר נשאר על האדמה, חרבו של ריס ליד גרונו.
"תיגע בחבר שלי עוד פעם," אמר ריס לאלדן באיטיות, רציני כמוות, "ואני מבטיח לך, אני אארוג אותך."
פרק שבע עשרה
טור, ריס, אוקונור, אלדן וארק ישבו כולם על האדמה בצורת מעגל מסביב לאש הלוהטת. חמישתם ישבו מדוכדכים ושקטים, טור מופתע שיכול להיות קר כל כך בלילה קיצי. היה משהו בקניון הזה, הרוחות הצוננות ומסתוריות אשר התערבלו מסביב, ישירות לתוך גבו, והתערבבו עם הערפל אשר נדמה היה שלעולם לא התפזר, מה שהשאיר אותו רטוב עד לעצמותיו. הוא נשען קדימה ושפשף את ידיו מול החום של המדורה, לא מצליח לחמם אותן.
טור לעס חתיכה של בשר מיובש שהאחרים העבירו; הייתה היא קשה ומלוחה, אבל איכשהו עשתה אותו שבע. ריס הושיט את ידו ומסר לו משהו, טור הרגיש נאד יין רך מוצמד לידו, נושל משתכשך בתוכו. היה הוא כבד עד מפתיע כשהרים אותו אל שפתיו והתיז ממנו לתוך אחורית פיו, במשך זמן רב מדי. הוא הרגיש חמים לראשונה בכל הלילה הזה.
כולם היו שקטים, מביטים על הלהבות. טור היה עדיין על הסף. המצאות בעד זה של הקניון, בשטח אויב, הוא עדיין הרגיש שצריך להיות דרוך בכל רגע, ונדהם כמה רגוע נראה ארק, כאילו ישב כדרך אגם בחצרו האחורי. טור הרגיש הקלה, לפחות להיות מחוץ לוואילדס, להתאחד עם ארק, ולשבת מול האש המרגיעה. ארק צפה בקו היער, קשוב לכול רעש קטן, ועם זאת בטוח בעצמו ורגוע. טור ידע שאם תופיע סכנה כלשהי, ארק יגן עליהם.
טור הרגיש מסופק סביב ללהבות; הוא הסתכל מסביב וראה את האחרים נראים מסופקים גם כן – למעט, כמובן, לאלדן , המדוכדך מהרגע שחזרו מהיער. הוא איבד את היהירות הבטוחה שהייתה לו מוקדם יותר היום, וישב שם, חמוץ ומחוסר חרב. המפקד לעולם לא יסלח על טעות שכזו – ידיחו את אלדן מהלגיון ברגע שיחזרו. הוא תהה מה אלדן יעשה. הייתה לו הרגשה שהוא לא ילך בקלות, שהיה לו איזה טריק, תוכנית גיבוי, בתוך שרוולו. טור הסיק שלא משנה מהו יהיה, הוא לא יהי טוב.
טור הסתובב ועקב אחר מבטו של ארק אל האופק המרוחק, בכיוון הדרומי. זוהר חלש, קו אינסופי רחוק ככל שהעין מסוגלת לראות, האיר את הלילה. טור תהה.
"מה זה היה?" שאל הוא את ארק. "הזוהר הזה? שאתה ממשיך להביט עליו?"
ארק השתתק להרבה זמן, הצליל היחידי שנשמע הייתה ההצלפה של הרוח. בסופו של דבר, מבלי להסתובב, הוא אמר: "הגורלים."
טור החליף מבטים עם האחרים, אשר הביטו חזרה בפחד. בטנו של טור התהדק מהמחשבה על כך. הגורלים. כל כך קרוב. לא היה שום דבר בינם לבינו מלבד יער פשוט ומישור חלק. לא היה יותר את הקניון העצום שיפריד בינם, ישמור על שלומם. כל חייו הוא שמע סיפורים על הברברים האלימים האלו מהוואילדס שלא היו להם שאיפות מלבד לתקוף את הטבעת. וכעת לא היה כלום ביניהם. הוא לא יכל להאמין כמה המון מהם היה שם. היה זה צבא ענק וממתין לזמנו.
"אינך מפוחד?" שאל טור את ארק.
ארק הניד בראשו.
"הגורלים נעים כאחד. מחנה צבאם הוא שם כל לילה. היה שם במשך שנים. הם יתקפו את הקניון רק אם יגייסו את הצבא כולו ויתקפו כאחד.
והם לא יעזו לנסות. הכוח של החרב מתפקדת בתור מגן. הם יודעים שאינם מסוגלים לפרוץ אותו."
"אז למה הם חונים שם?" שאל טור.
"זו הדרך שלהם להטיל אימה. ולהתכונן. היו כבר פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, בזמן אבותינו, שהם תקפו, ניסו לפרוץ את הקניון. אבל בזמני זה לא קרה."
טור הביט למעלה בשמיים השחורים, צהוב, כחול וכתום מתחילים לנצנץ גבוה מעליהם, ותהה. הצד הזה של הקניון היה מקום החלומות הרעים, והיה כזה מאז שלמד ללכת. המחשבה על כך עשתה אות מפוחד, אבל הוא אילץ אותה מתוך ראשו. הוא היה חבר בלגיון עכשיו, וחייב היה להתנהג בהתאם.
"אל תדאג," אמר ארק, כאילו קרא את מחשבותיו. "הם לא יתקפו כל עוד יש לנו את חרב הגורל."
"האם אחזת בו אי פעם?" שאל טור את אר', סקרן לפתע. "את החרב?"
"מובן שלא," השיב ארק באופן חד. "לאף אחד אסור לאחוז בו, מלבד הצאצאים של המלך."
טור הביט בו, מבולבל.
"אני לא מבין. למה?"
ריס כחכח בגרונו.
"תרשה לי?" התערב הוא.
ארק הנהן בחזרה.
"ישנה אגדה מסביב לחרב. הוא, בעצם לא הורם על ידי אף אחד. האגדה אומרת שבן אדם אחד, האחד הנבחר, יהיה מסוגל להרים אותו בעצמו. רק למלך מותר לנסות, או לאחד מצאצאיו של המלך, אם נבחר למלך. אז הנה היא יושבת שם, לא נגועה."
"ומה אם המלך הנוכחי? אביך?" שאל טור. "הוא יכול לנסות?"
ריס הביט למטה.
"הוא ניסה פעם. כשהמליכו אותו. כך הוא אומר לנו. הוא לא הצליח להרים אותו. אז היא יושבת שם כפריט הנזיפה כלפיו. הוא שונא אותו. הוא מקשה עליו כיצור חי.
"כשהאחד הנבחר יופיע," הוסיף ריס, "הוא ישחרר את הטבעת מכל אויביה בכל הסביבה ויוביל אותנו אל הגורל האדיר יותר ממה שאי פעם ידענו. כל הלחמות יסתיימו."
"סיפורי פיות וקשקושים," התערב אלדן. "החרב ההוא לא יורם בידי אף אחד. הוא כבד מדי. זה בלתי אפשרי. ואין שום "אחד נבחר". כל זה שטויות. האגדה נוצרה כשי להחזיק את האיש הפשוט למטה, להשאיר את כולנו בציפייה ל"אחד נבחר" שאמור לבוא. כדי לחזק את מעמד השושלת של מקגילים. זוהי אגדה נוחה מאוד עבורם."
"שמור על הפה שלך, ילד," התיז ארק. "אתה תמיד תדבר בכבוד על המלך שלך." אלדן השפיל את מבטו, נענה.
טור חשב על הכל, מנסה לקלוט את הכל. היה לו כל כך הרבה דברים לעכל בו זמנית. כל חייו הוא חלם לראות את חרב הגורל. הוא שמע סיפורים על צורתו המושלמת. לפי השמועה הוא היה מותך מחומר שאף אחד לא הבין מה הוא, היה אמור להיות כלי נשק קסום. זה גרם לטור לחשוב מה היה קורה אם לא היה להם את החרב שיגן עליהם. האם צבאו של המלך הייתה מרוסק אז בידי האימפריה? טור הביט החוצה על האורות הזוהרים באופק. הם נראו כאילו התפרסו עד אינסוף.
"האם הייתה שם מתישהו?" שאל טור את ארק. "שם הרחק ? מעבר ליער? לתוך הוואילדס?"
השאר הסתובבו להביט על ארק, בעוד שטור חיכה לתשובתו בחרדה. ארק הביט על הלהבות בדממה צפופה במשך זמן רב – רב כל כך שטור התחיל לפקפק אם אי פעם יענה. טור קיווה שלא היה רועש מדי; הוא הרגיש כל כך אסיר תודה ובחוב אל ארק,
ובטוח לא רצה לעלות על צידו הרע. טור גם לא היה בטוח אם רצה לדעת את התשובה.
בדיוק כשטור התחיל לקוות שיוכל לעזוב את השאלה, ארק ענה:
"כן," אמר הוא פורמאלי.
המילה היחידה נתלה באוויר למשך זמן רב מדי, ובתוכה, טור שמע את הכובד שסיפר לו את כל מה שהיה צריך לדעת.
"איך זה שם?" שאל אוקונור.
"זה בשליטתה של אימפריה חסרת רחמים אחת," אמר ארק. "אבל הארץ היא רחבה ומגוונת. יש את ארץ הפראים. ארץ העבדים. וארץ המפלצות. מפלצות שכמותן אף אחד מכם לא מסוגל לדמיין. ויש שם מדבריות והרים וגבעות רחוק ככל שתוכל לראות. יש את הביצות, בוץ, ואת האוקיינוס הגדול. יש את ארץ הדרואידים. ואת ארץ הדרקונים."
עיניו של טור נפתחו רחב.
"דרקונים?" שאל הוא, מופתע. "חשבתי שהם לא קיימים."
ארק הביט בו, רציני מאוד.
"אני מבטיח לך, הם אמיתיים. וזהו מקום שלעולם לא תרצה לבקר. מקום שאפילו הגורלים מפחדים ממנו."
טור בלע בהתרגשות מהמחשבה. הוא לא יכל לדמיין לעצמו לצאת למסע עמוק כל כך בתוך העולם. הוא תהה איך ארק הצליח לחזור בחיים. הוא עשה הערה לעצמו בראש לשאול אותו בפעם אחרת.
היו כל כך הרבה שאלות שטור רצה לשאול אותו – לגבי האופי של האימפריה המרושעת ומי שלט בה; למה רצו לתקוף; מתי ארק יצא למסעו; מתי חזר. אבל ככל שהביט טור בתוך הלהבות נהיה קר וחשוך יותר, וכל השאלות שלו הסתחררו בראשו, הוא הרגיש את עיניו נהיות כבדות. לא היה זה הזמן הנכון לשאול.
במקום זה, הוא הרשה לשינה לסחוף אותו הרחק. הוא הוריש את ראשו על האדמה. לפני שעיניו נסגרו לגמרי, הוא הביט אל מעבר כל האדמות הזרות, ותהה מתי- אם בכלל – הוא אי פעם יחזור הביתה שוב.
*
טור פתח את עיניו, מבולבל, תוהה איכן היה וכיצד הגיע לשם. הוא הביט למטה וראה ערפל עבה עד למותנו, עבה כל כך, שלא יכל לראות את רגליו. הוא הסתובב וראה את שחר מפציר מעל הקניון לפניו. הרחק ממנו, בצד השני, הייתה מולדת. הוא עדיין היה על הצד הזה, הצד הלא נכון, של המחצה. לבו הזדרז.
טור הביט על הגשר, אבל מה שהיה מוזר הוא שעכשיו הגשר היה פנוי מחיילים. כל המקום, למען האמת, נראה נטוש. הוא לא יכל להבין מה מתרחש. בעוד שהביט בגשר, קרשי העץ שלו התחילו להתפרק ולפול אחד אחרי השני, כמו דומינו. תוך מספר רגעים הגשר קרס, נפל לתוך התהום. התחתית הייתה למטה עד כדי כך, שהוא מעולם לא שמע את הקרשים נוחתים.
טור בלע בהתרגשות והסתובב, מחפש אחר האחרים – אבל הם לא היו בשום כיוון שהסתכל בו. לא היה לו מושג מה לעשות. עכשיו הוא היה תקוע. כאן, לבד, בצד השני של הקניון, בלי שום דרך חזרה. הוא לא יכל להבין לאן כולם נעלמו.
הוא שמע משהו ופנה לראוץ לתוך היער. הוא זיהה תנוע. הוא קם על רגליו והתקדם לכיוון הצליל, רגליו שוקעות בתוך האדמה בזמן שדרך. כשהתקרב הוא זיהה רשת תלויה על ענף נמוך. בפנים היה אלדן, מסתובב סביב עצמו בסיבובים, הענפים מחריקות כשזז.
בז ישב על ראשו, יצור בעל מראה מובהק עם גוף של כסף ורצועה שחורה אחת היורדת במורד מצחו, בין עיניו. היצור התכופף, תלש את עינו של אלדן החוצה, והחזיק אותו כך. הוא פנה אל טור, מחזיק העין במקורו.
טור רצה להסיט את מבטו אבל לא הצליח. בדיוק כשהבין שאלדן היה מת, לפתע כל היער כולו קם לחיים. מסתער מתוכו, מכל כיוון אפשרי, היה צבא של גורלים. ענקיים, לבושים במטלות ירכה בלבד, עם חזות אדירים ושריריים מאוד, שלושה אפים המסודרים במשולש על פניהם, ושני ניבים ארוכים, חדים ומעוקלים, הם שרקו ונהמו, רצים במהרה ישירות עליו. היה זה קול מעמיד שיער, ולא היה לטור לאן לברוח. הוא הושיט את ידו למטה כדי לאחוז בחרבו – אבל הביט למטה וגילה שהוא נעלם.
טור צרח.
הוא התיישב ישר, נושם בקושי, מביט בטירוף לכל כיוון. בכל מקום מסביבו הייתה דממה – דממה אמיתית, חיה, לא כמו זאת בחלומו.
לצידו, בתוך קרני השחר הראשונים, ריס, אוקונור וארק ישנו מתפרקדים על האדמה, אודים גוססים של המדורה לידם. על האדמה, מקפץ, היה בז. הוא הסתובב והפנה את ראשו אל טור. היה זה ציפור גדול, כסוף וגאה, עם רצועה שחורה יחידה היורד במורד מצחו, והוא הביט ישירות על טור, הסתכל לו ישר לתוך העין, וצווח. הקול גרם לו לצמרמורת: היה זה אותו הבז מהחלום שלו.
רק אז הבין הוא כי הציפור היה מסר – שחלומו היה יותר מחלום. שמשהו לא בסדר. הוא יכל לחוש זאת, רטט קל בגבו, הרץ במעלה ידיו.
הוא קם על רגליו במהרה והביט מסביב, תוהה מה זה יכל היה להיות. הוא לא שמע שום דבר שלא היה כשורה, ודבר אינו נראה לא במקומו; הגשר היה עדיין שם, החיילים היו עליו.
מה זה היה? תהה הוא.
ואז הבין מה זה היה. מישהו היה חסר. אלדן.
בהתחלה טור תהה שאולי הוא עזב אותם, חזר חזרה אל מעבר הגשר לצידו השני של הקניון. אולי הוא היה אשם מכך שאיבד את חרבו, ולכן עזב את האזור לגמרי.
אבל אז הביט טור לכיוון היער וראה הזחה טרייה על האזוב, עקבות רגליים המובילות לכיוון השביל בטל של הבוקר. לא היה ספק שהן היו של אלדן. אלדן לא עזב; הוא חזר חזרה לתוך היער. לבדו. אולי בכדי להתפנות. או אולי, הבין טור בהלם, כדי להחזיר את חרבו.
היה זה מהלך מטופש, ללכת ככה לבד, וזה הוכיח עד כמה נואש אלדן היה. טור חש ישירות שהייתה בזה סכנה גדולה. חייו של אלדן על כף המאזניים.
הבז צווח באותו הרגע, כאילו מאשר את מחשבותיו של טור. אז הוא הכה למעלה ועף, גולש ישירות לתוך פניו של טור. טור כפף את ראשו - ציפורניו פספסו רק טיפה והוא עלה לאוויר, והתרחק משם.
טור זנק לתוך פעולה. מבלי לחשוב, מבלי אפילו לשקול את מה שעשה, הוא זינק לתוך היערות, בעקבות העקבות.
טור לא עצר כדי להרגיש את הפחד כשרץ לבדו, עמוק לתוך הוואילדס. אם היה עוצר לחשוב כמה מטורף זה היה, הוא בטח היה קופא, היה מרגיש את עצמו מוצף בפאניקה. אבל במקום זה, הוא פשוט הגיב, חש בצורך בוער לעזור לאלדן. הוא רץ ורץ – לבדו – עמוק לתוך היער באור המוקדם של השחר.
"אלדן!" צעק הוא.
הוא לא היה מסוגל להסביר את זה, אבל איכשהו הוא הרגיש שאלדן היה קרוב למותו. יתכן ולא היה צריך להיות אכפת לו, בהתבסס על הצורה בה אלדן התנהג כלפיו, אבל הוא לא יכל לעזור לזה: היה אכפת לו. אם הוא היה במצב הזה, אלדן בטוח לא היה מגיע להציל אותו. היה זה מטורף להמר על חייו
עבור מישהו שלא היה אכפת לו ממנו – וגם, למעשה, היה שמח לראות אותו מת. אבל הוא לא יכל לעזור לזה. הוא מעולם לא חש בהרגשה שכזו לפני, כשהחושים שלו זעקו אליו לפעול – במיוחד על משהו שהוא לא יכל לדעת. הוא התחיל להשתנות בצורה כלשהי, והוא לא ידע איך. הוא הרגיש כאילו על גופו השתלט כוח חדש, מסתורי כלשהו, וזה גרם לו להרגיש חוסר נעימות, חוסר שליטה. האם התחיל לאבד את שכלו? האם הגששים במסקנותיו? האם היה כל זה רק מהחלום\. אולי הוא צריך להסתובב חזרה?
אבל הוא לא עשה זאת. הוא נצן לרגליו להוביל אותו ולא נכנע לפחד או חששות. הוא רץ ורץ עד שריאותיו לא התפרצו.
טור הפנה בעיכול, ומה שראה גרם לו לעצור ישר במקומו. הוא עמד שם, מנסה לתפוס את נשימתו, מנסה להשלים עם התמונה שמולו, אשר לא הסתדרה בכלל. היה פה מספיק בכדי להטיל אימה בתוך לבו של לוחם מוקשה.
אלדן עמד שם, מחזיק את החרב הקצרה ומביט על יצור שכמוהו לא ראה טור מעולם. הוא היה מחריד. הוא התנשא מעל שניהם, לפחות תשע רגל בגובה, ורחב כמו ארבע גברים. הוא הרים את ידיו האדומות השריריות, עם שלוש אצבעות ארוכות, כמו ציפורניים, בקצה כל יד, וראש כמו זה של שד, עם ארבע קרניים, לסת ארוכה, ומצח רחב. היו לו שתי עיניים צהובות גדולות וניבים מסולסלים כמו שנהבים. הוא נשען לאחור וצווח.
לידו, עץ עבה, בן מאות שנים, התפצל לשניים מהצליל.
אלדן נעמד, קפוא מפחד. הוא הפיל את חרבו, והאדמה מתחתיו נהייתה רטובה. היצור הזיל ריר ונהם, ואז עשה צעד לכיוון אלדן.
כמו אלדן, גם טור התמלא פחד, אבל להבדיל מאלדן, הפחד לא הקפיא אותו במקום. מסיבה כלשהי, הפחד חידד את החושים שלו, גרם לו להרגיש יותר חי. הפחד הכניס אותו לראיית מנהרה, אישר לו להתרכז רק על היצור לפניו, על מיקומו ביחס אל אלדן, על הרוחב והעובי שלו, על כוחו ומהירותו. על כל תנועה קטנה שלו. זה גם נתן אפשר לו להתרכז על מיקום גופו שלו, על נשקיו שלו.
טור פרץ לפעולה. הוא זינק קדימה, בין אלדן לבין החיה. היצור נהם, נשימתו חמה כל כך, טור הרגיש אותה אפילו ממרחק. הקול העמיד את כל השיערות על אחורית צווארו של טור וגרם לו לרצות להסתובב חזרה. אבל הוא שמע את קולו של אלדן בראשו, מנחה אותו להיות חזק. לא לפחד. לשמור על קור רוח. והוא התרכז על עמידה על שלו.
טור הרים את חרבו גבוה והסתער, תוקע אותו בין צלעותיו של החיה, מכוון אל לבה.
היצור צווח בייסורים, דמו נשפך למטה על ידו של טור, בעוד שטור תוקע את החרב עמוק, עד הידית.
אבל טור הופתע, היצור לא מת. הוא נראה בלתי מנוצח.
בלי להחזיר פעימה, החיה הסתובבה סביב והכתה את טור כל כך חזק שהוא הרגיש את צלעותיו נסדקות. טור עף באוויר מעבר לקירחת היער, מתנגש בתוך עץ לפני שהתרסק על האדמה. הוא הרגיש כאב ראש נוראי, כששכב שם.
טור הביט למעלה, המום ומבולבל, העולם מסתובב לו. החיה הושיטה את ידה למטה והוציא את חרבו של טור מבטנה. החרב נראה קטנטן בידיו, כמו קיסם שיניים, והחיה הושיטה את ידה לאחור והשליכה אותו; הוא עף דרך העצים, מוריד ענפים בדרך, ונעלם בתוך היער.
היצור הפנה את תשומת לבו המלאה על טור והחל להתקדם אליו.
אלדן עמד איפה שעמד, עדיין קפוא מפחד. אבל כשזינק היצור על טור, לפתע, אלדן פרץ בפעולה. הוא הסתער על היצור מאחור וקפץ על גבו. זה האיט את היצור מספיק בכדי שטור יתיישב; החיה, זועמת, הניפה את ידיה לאחור והעיפה את אלדן. הוא עף מעבר לקירחת היער, גם כן, התנגש לתוך עץ, וצנח על האדמה.
החיה, עדיין מדממת, מתנשמת בכבדות, הפנתה את תשומת לבה חזרה אל טור. ההיא נהמה והרחיבה את ניביה כשהתקרה אליו.
נגמרו לטור האפשרויות. חרבו נעלם, ולא היה שום דבר בינו לבין המפלצת. המפלצת הזו צנח עליו מלמעלה, ומרגע האחרון, טור התגלגל מדרכה. המפלצת פגע בעץ שלידו טור ישב בעוצמה כזו, שהעץ נעקר.
המפלצת הרימה את רגלה והורידה אותה למטה על ראשו של טור. טור, בפעם נוספת, התגלגל מדרכה; היצור השאיר עקבה בדיוק איפה שראשו של טור היה לפני רגע.
טור קפץ על רגליו, הכניס אבן לתוך המקלע שלו, וירה.
הוא פגע למפלצת ישירות בין העיניים, הזריקה העזה ביותר שעשה אי פעם, והיצור התנודד לאחור. טור היה בטוח שהרג אותה.
אבל לתדהמתו, החיה לא נעצרה.
טור ניסה כמיטב יכולתו לזמן את הכוח, מה שהכוח הזה שהיה בו לא היה. הוא הסתער על החיה, קופץ קדימה, מתנגש בתוכה, מכוון להפיל אותה ולהדביק אותה לרצפה עם הכוח העל אנושי.
על לתדהמתו של טור, הפעם כוחו לא נכנס לפעולה. הוא היה פשוט עוד ילד. ילד חלוש, ליד החיה המאסיבית הזו.
החיה פשוט הושיטה את ידה ,תפסה את טור במותנו, והרימה אותו מעל ראשה. טור, חסר אונים, התנדנד גבוה באוויר – ואז הוא נזרק. הוא עף כמו טיל דרך קירחת היער, והתרסק שוב לתוך עץ.
טור שכב שם, המום, ראשו מתפצח, צלעותיו שבורות לשתים. החיה זינקה בעקבותיו, והוא הבין שהפעם סיפורו נגמר. היא הרימה את הרגל האדומה והשרירית שלה, מתכוננת להוריד אותה על ראשו של טור. הוא התכונן למות.
אז, מסיבה כלשהי, החיה קפא באוויר. טור מצמת, מנסה להבין מדוע.
החיה הושיטה את ידה למעלה ואחזה בגרונה. טור זיהה ראש חץ בולט ממנו. רגע אחרי זה, החיה כרעה ברך, ומתה.
ארק הגיע בריצה לתוך שדה הראיה, ריס ואוקונור בערבותו. טור ראה את ארק מביט עליו מלמעלה, שואל אם הוא בסדר, והוא רצה לענות, יותר מהכול. אבל המילים לא היו נפלטות לו. רגע מאוחר יותר, עיניו נעצמו עליו, ואז עולם נהיה שחור.