פרק עשרים ושבע
טור מיהר חזרה לתוך הצריפים של הלגיון בסדיקת השחר, למזלו מגיע לפני שיום האימונים התחיל. הוא היה קצר נשימה כשהיגע, קרון לצידו, ונפגש עם הבנים האחרים בדיוק כשהתחילו להתעורר, מתחילים לצאת אל משימות היום. הוא עמד שם, מתנשם, מוטרד יותר מהרגיל. הוא בקושי ידע כיצד ישרוד את יום האימונים; הוא יספור דקות עד לסעודת הלילה, עד שיוכל להזהיר את המלך. הוא הרגיש בטוח שהאות הגיע אליו כדי שהוא יוכל לספק את ההזהרה. גורל הממלכה היה על כתפיו.
טור רץ ליד ריס ואוקונור בעודם עשו את דרכם לתוך השדה, נראים מותשים, ומתחילים להסתדר בשורה.
"איפה הייתה בלילה שעבר?" שאל ריס.
טור באמת רצה לדעת כיצד לענות על זה – אבל האמת הייתה שלא ידע איכן היה בעצמו. מה הוא אמור היה להגיד? שהוא נרדם בחוץ על האדמה, על הרו של ארגון? לא היה בזה שום הדיון, אפילו עבורו עצמו.
"אני לא יודע," ענה הוא, לא בטוח כמה לספר.
"למה אתה מתכוון שאתה לא יודע?" שאל אוקונור.
"הלכתי לאיבוד," אמר טור.
"לאיבוד?"
"ובכן, יש לך מזל שחזרת מתי שחזרת," אמר ריס.
"אם הייתה מגיע באיחור למשימות של היום, הם לא היו מרשים לך לחזור ללגיון," הוסיף אלדן, מגיע לצידם, טופח את ידו על כתפו. "טוב לראות אותך. הייתה חסר אתמול."
טור עדיין היה מופתע מהשוני בהתנהגותו של אלדן כלפיו מאז הפעם ההיא בצידו הרחוק של הקניון.
"איך הלכו העניינים עם אחותי?" שאל ריס, בנימה מהססת.
טור הסמיק, לא בטוח כיצד להשיב.
"ראית אותה?" דרבן ריס.
"כן, ראיתי," התחיל הוא. "בילינו זמן נהדר. למרות שהינו חייבים לעזוב בפתאומיות."
"ובכן," המשיך ריס, כשהם כולם נעמדו בשורה צד לצד אל מול קולק ואנשי המלך, "יצא לך לראות אותה שוב הלילה. תלבש את המיטב שלך. זוהי סעודת המלך."
בטנו של טור צנחה. הוא חשב על חלומו והרגיש כאילו גורל רקד אל מול עיניו – ושהוא היה חסר אונים, מיועד לעשות שום דבר ורק להסתכל כיצד זה מתפתח.
"דממה!" צעק קולק, בעודו מתחיל להתהלך לפני הבנים.
טור התקשח עם האחרים בעודם משתתקים.
קולק עבר באיטיות לכאן ולכאן דרך השורות, סורק אותם כולם.
"עשיתם חיים אתמול. עכשיו חזרה לאימונים. והיום, אתם תלמדו את האומנות העתיקה של חפירת תעלה.
אנקה קבוצתית עלתה בקרב הבנים.
"שקט!" צעק הוא.
הבנים השתתקו.
"חפירת תעלה היא עבודה קשה," המשיך קולק. "אבל היא עבודה חשובה. אתם תגלו יום אחד בעצמכם אי שם בתוך שממה, מגנים על הממלכה, בלי אך אחד שיעזור לכם. יהיה
קפוא כל כך קר שלא תרגישו את אצבעות הרגליים שלכם, בחשכת הלילה, ואתם תעשו כל דבר כדי להתחמם. או שתמצאו את עצמכם במהלך קרב, שבו תצטרכו לתפוס מכסה כדי להציל את עצמכם מחציהם של האויבים. ישנם מיליון סיבות לכך שתצטרכו את התעלות. התעלה יכולה להיות החבר הכי טוב שלכם.
"היום," המשיך הוא, מכחכח בגרונו, "אתם תבלו את כל היום בחפירה, עד שהידים שלכם יהיו אדומות עם יבלות והגב שלכם לא ישבר, ולא תצליחו להמשיך יותר. ואז, יום אחד בקרב, זה לא יראה כל כך נוראי.
"עקבו אחרי!" צעק קולק.
הגיעה אנקה נוספת של אכזבה בעוד שהבנים נשברו לתוך שורות של שניים והחלו לצעוד על פני השדה, עוקבים אחר קולק.
"מצוין," אמר אלדן. "חפירת תעלות. בדיוק איך שרציתי לבלות את היום."
"יכל להיות יותר גרוע," אמר אוקונור. "יכול היה לרדת גשם."
הם הביטו למעלה לשמיים, וטור זיהה עננים מאיימים מעל ראשיהם.
"עדיין יכול לרדת," אמר ריס. "אל תביאו מזל רע."
"טור!" הגיע הצעקה.
טור פנה וראה את קולק נועץ בו מבט, ללכת הצידה. הוא רץ אליו, תוהה מה עשה לא נכון.
"כן, אדוני."
"האביר שלך זימן אותך," אמר הוא בנימוס. "תתייצב אצל ארק באדמות הארמון. יש לך מזל: אתה פנוי מתפקיד היום. אתה תשרת את האביר שלך במקום, כמו שכל נושא כלים טוב חייב לעשות. אבל אל תחשוב שנפתרת מחפירת תעלות. כשתחזור מחר, אתה תחפור תעלות בעצמך, עכשיו לך!" צעק הוא.
טור הסתובב וראה את המבטים הקנאים של האחרים, ואז רץ מהשדה, לכיוון הארמון. מה יכל ארק לרצות ממנו? הא זה היה קשור איכשהו למלך?
*
טור רץ דרך חצר המלך, פונה בדרך שמעולם לא לקח לפני כן – לכיוון צריפים של הכסופים. הצריפים שלהם היו הרבה יותר אדירים מאלו של הלגיון, בניינם פי שתיים בגודל, מעוצב בארד, והדרכים אליהם מרוצפות באבן.כדי להגיע לשם, טור היה חייב לעבור דרך שער קמור גדול ששם עמדו תריסר אנשי המלך על המשמר. המעבר אז התרחב, נמתח על פני שדה פתוח ענקי שהגיע לשיאו במכלול של מבני אבן המוקפים על ידי גדר, ומוגנים על ידי תריסרים נוספים של אנשי המלך. היה זה מראה קב רושם, אפילו מכאן.
טור מיהר בשביל, מתלבט בשדה הפתוח. האבירים כבר התכוננו להגעתו, למרות שהוא היה כל כך רחוק, צועדים קדימה ומצליבים את הרמחים שלהם,מביטים ישירות קדימה, מתעלמים ממנו בעודם חוסמים את דרכו.
"איזה עסק יש לך כאן?" שאל אחד מהם.
"אני מתייצב למשימה," השיב טור. "אני נושא כליו של ארק."
האבירים החליפו מבטים חשדניים, אבל אביר אחר צעד קדימה והנהן. הם צעדו לאחור, פותחים את ההצלבה של נשקיהם, והשער נפתח טיפה, קוציו המתכתיים עולים, חורקים. השער היה עצום, לפחות שתי רגל בעובי, וטור חשב שזהו המקום שאפילו יותר מבוצר מאשר טירת המלך.
"הבניין השני מימין," צעק האביר. "תמצא אותו באורוות."
טור הסתובב ומיהר בשביל דרך החצר,חולף על פני מתחם של מבני אבן, קולט את כל זה. הכול היה מבריק כאן, מצוחצח, שמור היטב. כל המקום הקרין הילה של כוח.
טור מצא את הבניין, והיה המום מהמראה שלפניו: תריסרים של הסוסים הגדולים והיפים ביותר שראה אי פעם היו קשורים בשורות מסודרות מחוץ לבניין, ואת רובם כיסה שריון. הסוסים היו מבריקים. הכול כאן היה גדול יותר, אדיר יותר.
אבירים אמיתיים התהלכו בכל כיוון, סוחבים נשקים שונים, עוברים דרך החצר בדרכם אל השערים השונים. היה זה מקום עסוק, וטור יכל לחוש נוכחות של קרב כאן. המקום הזה לא היה עסוק באימונים; הוא התעסק במלחמה. החיים והמוות.
טור עבר דרך כניסה קמורה קטנה, במסדרון אבן מחשיך ומיהר דרך האורווה אחרי אורווה, מחפש אחר ארק. טור הגיע לסוף שלה, אבל אף אחד לא היה שם.
"אתתה מחפש את ארק?" שאל השומר.
טור הסתובב והנהן.
"כן, אדוני. אני נושא הכלים שלו."
"אתה איחרת. הוא כבר בחוץ\ מכין את הסוס. תזדרז, אם כבר."
ארק, העומד לפני סוס ענקי, סו ערבה אמיץ, מבריק ושחור עם אך לבן. הסוס נחר כשטור הגיע, וארק הסתובב.
"אני מצטער, אדוני," אמר טור, מחוסר נשימה. "באתי מהר ככל שהיה ביכולתי. לא התכוונתי לאחר."
"באת בדיוק בזמן," אמר ארק עם חיוך אדיב. "טור, תכיר את לאנין," הוסיף הוא, מאותת על הסוס.
לאנין נחר ודהר, כאילו הגיב. טור צעד קרוב והושיט את ידו כדי ללטף את האף שלו; הוא צהל בעדינות בחזרה.
"הוא סוס המסעות שלי. אביר בדרגה יש לו סוסים רבים, כפי שתלמד. יש אחד עבור התכתשויות, אחד לקרבות, ואחד למסעות בודדות, ארוכות. זהו האחד שאיתו אתה יוצר חברות קרובה ביותר. הוא מחבב אותך. זה טוב."
לאנין נשען קדימה ותקע את אפו בכף ידו של טור. טור היה נסער מהפאר של היצור הזה. הוא יכל לראות אינטליגנציה זוהרת בעיניו. זה היה מוזר; הוא הרגיש כאילו הסוס הבין הכול.
אבל משהו שארק אמר הוציא את טור מאיזון.
"האם אמרת מסע, אדוני?" שאל הוא, מופתע.
ארק הפסיק להדק את הרתמה, הסתובב והביט עליו.
"היום הוא יום ההולדת שלי. אני הגעתי לשנה העשרים וחמש שליץ זהו יום מיוחד. אתה יודה על יום הבחירה?"
טור הניד בראשו. "מעט מאוד, אדוני; רק מה שהאחרים מספרים לי."
"אנחנו האבירים של הטבעת חייבים תמיד להמשיך הלאה, דור אחר דור," התחיל ארק. "יש לנו עד ליום ההולדת עשרים וחמישי זמן לבחור בכלה. אם אחת לא נבחרת עד אז, החוק מחייב אותנו למצוא אחת. ניתנת לנו שנה אחת כדי למצוא אותה, ולהביא אותה בחזרה. אם נחזור בלעדיה, אז אחת תינתן לנו על ידי המלך, ואנו מוותרים על זכותנו לבחור."
"אז היום אני חייב לצאת למסע שלי כדי למצוא את כלתי."
טור הביט בחזרה, מחוסר מילים.
"אבל אדוני, אתה נוטש אותי? לשנה אחת?"
בטנו של טור צנחה מהמחשבה על כך. הוא הרגיש את עולמו קורס סביבו. זה לא היה עד לרגע הזה שהוא הבין עד כמה נקשר לארק; בדרכים מסוימות, הוא הפך למשהו כמו אב עבורו – בטוח יותר אב מהאחד שהיה לו.
"אבל אז למי אשא כלים?" שאל טור. "ולאן תלך?"
טור נזכר כמה ארק הגן עליו, איך הציל את חייו. לבו צנח מהמחשבה על עזיבתו.
ארק צחק, צחוק חסר דאגה.
"על איזו שאלה עלי לענות קודם?" שאל הוא. "אל דאגה. אתה ניצב לאביר חדש. תהיה נושא כליו עד שאחזור. קנדריק, בנו הבכור של המלך."
לבו של טור המריע ממה ששמע; הוא הרגיש קשר חזק באותה מידה אל קנדריק, מי שאחרי הכול, היה הראשון שהגן עליו ודאג למקומו בלגיון.
"בנוגע למסע שלי..." המשיך ארק, "... איני יודע עוד. אני יודע שאצה דרומה, לכיוון הממלכה ממנה אני בא, ואחפש כלה בכיוון ההוא. אם לא אמצא אחת בתוך הטבעת, אז אולי אפילו אחצה את הים לממלכה הפרטית שלי, כדי לחפש שם."
"ממלכה פרטית שלך, אדוני?" שאל טור.
טור הבין שלא באמת ידע כל כך הרבה על ארק, על מאיפה הגיע. הוא פשוט תמיד הניח שהוא בא מתוך הטבעת.
ארק חייך. "כן, הרחק מכאן, מעבר לים. אבל זוהי הגשה לזמן אחר. יהיה זה מסע רחוק, וארוך, עלי להתכונן. אז תעזור לי עכשיו. הזמן הוא קצר. רתם את הסוס שלי, ואחסן עליו כל מני נשקים."
ראשו של טור הסתחרר בזמן שזינק לפעולה, רץ אל נשקיית הסוסים ומחזיר את שריונו המובהק השחור וכסוף של לאנין. הוא רץ בחזרה עם חלק אחד בכל פעם, קודם מניח את שריון השרשרת על גבו של הסוס, מושיט את ידיו למעלה כדי לעטוף אותו סביב גופו הענקי. ואז טור הוסיף את השריון הראש, צר ומתכתי, לראשו של הסוס.
לאנין יבב כשעשה זאת, אבל נדמה היה שאהב את זה. היה הוא סוס אצילי, לוחם, טור יכל להגיד, ונראה נוח בשריון בדיוק כמו שהיה אביר.
טור רץ בחזרה והחזיר את הדורבנות הזהב של ארק, ועזר לחבר אחת על כל רגל, בעוד שארק עלה על הסוס.
"איזה נשק תזדקק לו, אדוני?" שאל טור.
ארק הביט למטה, נראה ענקי מנקודת התצפית הזו.
"קשה לצפות איזה קרבות אני עלול להיתקל בהם במהלך השנה. אבל אני חייב להיות מסוגל לצוד, ולהגן על עצמי. אז כמובן, אני צריך את החרב הארוך שלי. כמו כן אני אביא את החרב הקצר שלי, קשת, אשפת חצים, חנית קצרה, אלה, פגיון והמגן שלי. אני משאר שזה יספיק."
"כן אדוני," אמר טור, וזינק לפעולה. הוא רץ אל מדף הנשקים של ארק, ליד אורוותו של לאנין, והביט בתריסרים של נשקים. היה כאן אוסף משמעותי לבחור ממנו.
הוא הוריד את כל הנשקים שארק מנה בעדינות, מביא אותם בחזרה אחד אחרי השני ומושיט אותם לארק, או מהדק אותם בביטחון לתוך הרתמות.
בעוד שארק הבק את כפפות השריון מעור שלו, מתכוון לעזוב, טור לא יכל לעמוד וצפות בו מתרחק.
"אדוני, אני מרגיש שזו חובתי ללוות אותך במסע של," אמר טור. "אני הוא נושא הכלים שלך אחרי הכול."
ארק הניד בראשו.
"זהו מסע שעלי לעשות לבדי."
"אז אוכל לפחות ללוות אותך עד לצומת הראשונה?" לחץ טור. "אם אתה מתכוון לצאת דרומה, הדרכים האלו אני מכיר אותן היטב. אני מדרום."
ארק הביט למטה, שוקל.
"אם אתה רוצה ללוות אותי עד הצומת הראשונה, איני רואה שום נזק בכך. אבל זהו יום קשה של נסיע, אז עלינו לצאת ברגע זה. קח את סוסו של נושא הכלים שלי, באורווה האחורית. האחד החום עם רעמה אדומה."
טור רץ בחזרה לתוך האורוות ומצא את הסוס. כשעלה עליו, קרון הוציא את ראשו מחולצתו, הביט למעלה וילל.
"זה בסדר, קרון," הרגיע אותו טור.
טור נשען קדימה, המריץ את הסוס, ופרץ מתוך האורווה. ארק בקושי חיכה שהוא ידביק אותו כשהוא ולאנין יצאו לדרך בדהירה. טור עקב אחר ארק כמיטב יכולתו.
הם רכבו יחד מתוך חצר המלך, דרך השער, בעוד שמספר שומרים משכו אותו לאחור ועמדו לצדו. מספר חברי הכסופים נעמדו בשורה, צופים, מחכים שארק יעבור ליד, הם הרימו את אגרופיהם בהצדעה.
טור היה גאה להיות לצידו, להיות נושא הכלים שלו, ונרגש ללוות אותו, אפילו אם היה זה רק עד הצומת.
היה כל כך הרבה שנשאר לטור להגיד לארק, כל כך הרבה דברים רצה הוא לשאול אותו – ועל כל כך הרבה הוא רצה להודות לו. אבל לא היה זמן לכך, בעוד שהשניים דהרו דרומה, פורצים דרך המישורים, פני השטח משתנים כל הזמן, בעוד שסוסיהם הסתערו במורד דרכו של המלך בשמש הבוקר המאוחרת. אחרי שעברו הם גבע, במרחק טור יכל לראות את כל חברי הלגיון בשדה, שוברים את הגב שלהם בשמן שחפרו. טור היה שמח שלא היה ביניהם. כשצפה טור, הוא ראה שאחד מהם נעצר והרים את אגרופו באוויר כלפיו. היה קשה לראות בשמש, אבל הוא הרגיש בטוח שזה היה ריס שהצדיע. טור הרים את אגרופו בחזרה בעודו רוכב הלאה.
הדרכות המרוצפות היטב פנו דרך לדרכים כפריות לא מטופלות: צרות יותר, גסות יותר, בסופו של דבר לא יותר ממעברים דרוכים היטב הקוטעים דרך אזור הכפרי. טור ידע שהיה מסוכן לפשוטי העם לרכז בדרכים האלו – במיוחד בלילה, עם כל השודדים שהסתתרו כאן, אבל טור דאגה מעט מאוד לעצמו, במיוחד כשארק לצידו – למעשה, אם שודד היה נעמד לפניהם, טור פחד יותר על חייו של השודד. כמובן שיהיה זה מטורף עבור שודד כלשהו לנסות לעצור חבר הכסופים.
הם רכבו כל היום, בקושי עוצרים לנוח, עד שטור נהיה מותש, מחוסר נשימה. הוא לא האמין לסיבולת של ארק – אבל הוא לא העז לתת לארק לגלות שהיה עייף, מתוך חשש להיראות חלש.
הם חצו צומת מרכזית, וטור זיהה אותה. הוא ישע שאם התקדמו נכון, היא תביא אותם לכפרו. לרגע, טור הרגיש נסער מגעגועים, וחלק ממנו רצה לקחת את הכביש הזה, לראות את אביו, את כפרו. הוא תהה מה אביו עשה ברגע זה, מי טיפל בכבשים, כמה רוגז אביו צריך היה להיות כשטור לא חזר. לא שהיה אכפת לו ממנו ממש. הוא רק התגעגע לרגע למשהו שהיה מוכר. הוא הרגיש, למעשה, הקלה שברח מהכפר הקטן, וחלקו האחר רצה לא לחזור לעולם.
הם המשיכו לדהור הרחק יותר ויותר דרומה, לשטח שאפילו טור לא היה בו מעולם. הוא שמע על המעבר הדרומי, אבל מעולם לא הייתה לו סיבה לבקר שם בעצמו. היה זה אחד משלושת הצמתיו המרכזיים אשר הובילו אל האזורים הדרומיים של הטבעת. הוא היה כעט חצי יום טוב של רכיבה מחצר המלך, וכבר השמש התחילה להתארך ברקיע. טור, מזיע, מחוסר נשימה, התחיל לתהות עם פיתוי אם הוא יחזור בזמן לסעודת המלך הלילה. האם עשה טעות בכך שליווה את ארק כל כך רחוק?
הם עקפו מעלה הגבע, ולבסוף טור ראה אותו, שם באופק; הסימן שאין לטעות בו של ההצטלבות הראשונה. היא הייתה מסומנת במגדל גדול וצר, דגלו של המלך תלוי ממנו בכל ארבעת הכיוונים, וחברי הכסופים עומדים על משמר על גבי המעקים שלו. במראהו של ארק, האביר במעלה המגדל תקע בצופרו. לאט לאט, בית השער עלה.
הם היו רק מאה יארדים משם, וארק האט את סוסו עד להליכה. לטור נהיה קשר בבטנו כשהבין שאלה היו הדקות האחרונות שלו עם ארק עד מי ידע מתי.
הוא לא ידע, למעשה, אם יחזור בכלל. שנה אחת הוא זמן ארוך, והכול יכל לקרות. טור היה שמח, לפחות, שהייתה לו ההזדמנות ללוות אותו. הוא הרגיש שמילא את תפקידו.
השניים הלכו צד בצד, סוסיהם נושמים בכובד, האנשים נושמים בכובד, בזמן שהגיעו אל המגדל.
"אני עלול לא לראות אותך במשל ירחים רבים," אמר ארק. "כשאחזור, תהיה לי כלה בגרירה. הדברים עלולים להשתנות. אבל לא משנה מה יקרה, דע שתמיד תהיה נושא הכלים שלי."
ארק לקח נשימה עמוקה.
"בעוד שאני עוזב אותך, ישנם כמה דברים שארצה שתזכור. אביר אינו מחושל על ידי הכוח – אלא בידי חוכמה. גבורה לבדה אינה עושה אותך אביר, אלא גבורה וכבוד ונבונות יחד. עליך לעבוד תמיד על מנת לשפר את הרוח שלך, את ראשך. אבירות אינה פאסיבית – היא אקטיבית. עליך לעבוד על זה, לשפר את עצמך, בכל רגע, בכל יום.
"במהלך הירחים האלו, אתה תלמד כל מיני סוגים של נשקים, כל מיני סוגים של מיומנויות. אבל תזכור: ישנו מימד נוסף ללחימה שלנו. מימד המכשפים. חפש את ארגון. למד לפתח את כוחותיך החבויים. אני הרגשתי אותם בתוכך. יש לך פוטנציאל אדיר. זה לא מזהו שצריך להתבייש ממנו. אתה מבין אותי?"
"כן, אדוני," ענה טור, מבעבע מאסירות תודה על חוכמתו והבנתו.
"אני בחרתי לקחת אותך תחת כנפי בגלל סיבה מסוימת. אינך כמו האחרים. יש לך גורל אדיר. אדיר יותר, יתכן, משלי. אבל הוא נשאר לא מיושם. עליך לא לקחת את זה כמובן מאליו. עליך לעבוד על זה. כדי להיות לוחם דגול, עליך לא רק להיות נועז ומיומן. עליך לשאת רוח של לוחם, ולשאת אותה תמיד בראשך ובלבך. עליך להיות מוכן להקריב את חייך עבור הזולת. האביר הדגול מכולם אינו יוצא להרפתקאות עבור עושר או כבוד או תהילה. האביר הדגול מכולם לוקח את ההרפתקה הקשה ביותר: ההרפתקה של לעשות את עצמו אדם טוב יותר. כל יום, עליך לשאוף להיות טוב יותר. לא רק טוב יותר מהאחרים – אבל טוב יותר מעצמך. עליך לצאת כדי להגן על המטרות של החלשים ממך. עליך להגן על אלה שאינם יכולים להגן על עצמם. אין זו הרפתקה עבור חלשי רוח. זו היא הרפתקת הגיבורים."
ראשו של טור הסתחרר כשקלט את כל זה, שוקל את מילותיו של ארק בכבדנות. הוא נסער מהאסירות תודה כלפיו, ובקושי ידע כיצד להגיב. הוא חש שיעברו ירחים רבים עד שהמסר המלא של המילים העלו ישקע בתוכו.
הם הגיעו אל השער של המעבר הראשון, וכשעשו זאת, מספר חברי הכסופים באו לברך את ארק. הם רכבו אליו, חיוכים רחבים על פניהם, וכשירד הוא מהסוס, הם טפחו לו חזק על הגב, כלחבר וותיק.
טור קפץ למטה, תפס במושכות של לאנין, והוביל אותו אל המפקח ליד השער, כדי שיאכיל אותו וישפשף את פרוותו. טור עמד שם בעוד שארק הסתובב והביט עליו, בפעם אחת אחרונה.
בפרידתם האחרונה, היה יותר מדי אשר טור רצה להגיד. הוא רצה להודות לו. אבל גם רצה לספר לו הכול. לגבי האות. לגבי החלום. לגבי החשש שלו למלך. הוא חשב שאולי ארק יבין.
אבל הוא לא יכל להביא את עצמו לכך. ארק כבא היה מוקף אבירים, וטור פחד שארק – והם כולם – יחשבו שהוא משוגע. הוא עמד שם, לשון עם קשורה, בעוד שארק הושיט את ידו לעברו ואחז את כתפו בפעם אחת אחרונה.
"הגן על מלכנו," אמר ארק בנחישות.
המילים האלו השליכו צינה בעמוד שדרתו של טור,כאילו שארק קרא את מחשבותיו.
ארק פנה, הלך דרך השער עם האבירים האחרים, וכשהם עברו פנימה, גבם אליו, הקוצים המתכתיים ירדו באטיות מאחוריו.
ארק נעלם. טור הרגיש תהום בתוך בטנו. יכול היה להיות שאראה אותו רק בעוד שנה שלמה.
טור עלה על סוסו, אחז במושכות, ובעט חזק. אחר הצהריים הגיע והיה לו עוד חצי יום טוב של נסיע לפצות עליה חזרה לקראת הסעודה. הוא הרגיש את מילותיו האחרונות שח ארק מהדהדות בראשו, כמו מנטרה.
הגן על מלכנו.
הגן על מלכנו.
פרק עשרים ושמונה
טור רכב חזק בתוך החשכה, ממהר דרך השער האחרונה של חצר המלך, בקושי מאט את סוסו כשקפץ ממנו, נושם בכבדות, ומושיט את המושכות למטפל. הוא רכב כל היום, השמש ירדה לפני שעות, והוא יכל לראות במידיות מכל הלפידים בפנים, לשמוע מכל ההדהוד מאחורי השער, שסעודת המלך הייתה בשיאה. הוא בעט בעצמו על כך שהיה מרוחק כל כך הרבה זמן כמו שהיה, ורק התפלל שלא הגיע מאוחר מדי.
הוא נכנס בתוך המשרת הקרוב ביותר.
"האם הכול כשורה בפנים?" שאל הוא בבהלה. הוא חייב היה לגלות אם המלך היה בסדר – למרות שכמובן, לא יכל לשאול ישירות אם הרעילו אותו.
המשרת הביט עליו, מבולבל.
"ולמה שלא יהיה? הכול כשורה, חוץ מזה שאתה מאחר. חברי הלגיון צרכים תמיד לבוא בזמן. והבגדים שלך מלוכלכים. אתה משקף גרועה על חבריך. רחץ את ידך, ומהר פנימה.
טור מיהר דרך הגדר, מזיע, שם את ידיו בתוך כיור אבן קטנה מלא במים, רחץ את פניו, והריץ אותה דרך שיערו הדי ארוך. הא היה בתנוע מתמשכת מאז הבוקר, הוא היה מכוסה באבק מהדרך, והרגיש כאילו עברו עשרה ימים באחד. הוא לקח נשימה עמוקה, ניסה להרגיע את עצמו, להראות כשורה, וצעד בזריזות במורד המסדרון, לכיוון הדלתות הרחבות של אולם הסעודות.
ברגע שדרך פנימה, דרך הדלתות הקמורות הענקיות, היה זה כמו חלום: לפניו היו שני שולחנות סעודה, לפחות באורל מאה צעדים, ובצד הרחוק של כל אחד ישב המלך בראש שולחנו משלו, מוקף באנשיו. הרעש הכה בטור כמו דבר חי, המסדרון עמוס לגמרי באנשים. היו שם לא רק אנשי המלך, חברי הכסופים, להקות של מוסיקאים מטיילים, קבוצות של משרתים, של שומרים, כלבים המתרוצצים ליד. היה זה בית משוגעים.
גברים שתו מגביעים ענקיים של יין ובירה, ורבים מהם עמדו, שרים שירי שתייה, ידיים מסביב לאחד של השני, צלילים מצלצלים. היו שם ערמות של אוכל מונח על השולחנות, עם חזירי בר ואיילים וכל מיני חיות ציד אחרות הנצלות על שיפודים מול האש. חצי מהחדר זלל, החצי השני התערבב סביב החדר. צופה על הכאוס בחדר, רואה עד כמה שיכורים הגברים היו, טור הבין שאם היה מגיע מוקדם יותר, כשזה התחיל, זה היה יותר מסודר. כרגע, בשעה המאוחרת הזו, נדמה היה שהסעודה התפתחה יותר למשתה שיכור.
תגובתו הראשונה של טור, חוץ מהיותו נסער, הייתה תחושת הקלה עמוקה לראות שהמלך היה בחיים. הוא נשם התנשמות הקלה. הוא היה בסדר. הוא תהה שוב אם האות ההוא היה לו משמעות כלשהי, אם חלומו הייתה לו משמעות, אם הוא רק הגזים קשות, מנפח משהו גדול מדי בראשו מאשר היה באמת. אבל עדיין, הוא פשוט לא יכל לנער את התחושה. הוא עדיין הרגיש דחיפות לוחצת להגיע אל המלך, להזהיר אותו.
להגן על מלכנו.
טור דחף את דרכו לתוך הקהל הצפוף, מנסה להגיע בדרך הארוכה אל המלך. זה הלך לו באיטיות. האנשים היו שיכורים ורועשים, צפופים כתף אל כתף, ומקגיל ישב במאה צעדים ממנו.
טור הצליח להגיע בערך לחצי הדרך דרך ההמון כשנעצר, לפתע מזהה את גוונדולין. היא ישבה מאחורי אחד השולחנות הקטנים, בצדו של האולם, מוקפת בשפחות שלה. הוא נראתה מדוכדכת, מה שלא התאים לה. האוכל שלה והמשקה היו לא נגועים, והיא ישבה בצד, מופרדת משאר חברי משפחת המלוכה. טור תהה מה התרחש.
טור נפרד מההמון ומיהר אליה.
היא הביטה למעלה וראתה אותו מקרב, אבל במקום לחייך, כמו שתמיד עשתה, פניה החשיכו. בפעם הראשונה, טור ראה כעס בעיניה.
גוון החליקה את הכיסא שלה, קמה על רגליה, הפנתה את גבה, והתחילה לצעוד משם.
טור הרגיש כאילו סכין נתקע בתוך לבו. הוא לא יכל להבין את תגובתה. האם עזה משהוא לא נכון?
הוא רץ מסביב לשולחן, ממהר אליה, ואוחז בזרוע היד שלה בעדינות.
היא הפתיע אותו בכך שסילקה את ידו בגסות, פונה ונוזפת בו מבט.
"אל תגע בי!" צעקה היא.
טור צעד לאחור, המום מתגובתה. האם הייתה זו הגוונדולין שהכיר?
"אני מצטער," אמר הוא. "לא התכוונתי לפגוע בך. ולשום עלבון. אני רק רוצה לדבר איתך."
"לא נשארו לי מילים עבורך," לחשה היא, עיניה זוהרות מזעם.
טור בקושי יכל לנשום; לא היה לו מושג מה עשה לא נכון.
"גברתי, בבקשה תגידי לי, מה עשיתי כדי להעליב אותך? מה שזה לא יהיה, אני מתנצל."
"מה שאתה עשית הוא מעבר לסליחות. שום התנצלות לא תספיק. זהו מי שאתה."
היא התחילה לרוץ שוב, וחלק מטור חשב שעדיף שהיה מניח לה; אבל חלק אחר לא יכל לשאת פשוט ללכת משם, לא אחרי מה שהם עשו. הוא חייב היה לדעת – הוא חייב היה לדעת את הסיבה למה היא שנאה אותו כל כך.
טור רץ לפניה, חוסם את דרכה. הוא לא יכל להרשות לה ללכת. לא ככה.
"גוונדולין, בבקשה. פשוט בבקשה, תני לי ניסיון אחד לפחות לדעת מה זה שעשיתי לא נכון. בבקשה, תני לי רק את זה."
היא הביטה בחזרה, גועשת, ידיה על שפתיה.
"אני חושבת, שאתה יודע. אני חושבת שאתה יודע טוב מאוד."
"אני לא," אמר טור בכנות.
היא הביטה עליו, כאילו סיכמה את מהותו, ולבסוף, נראה היה שהאמינה לו.
"לילה לפני שריאת אותי, נאמר לי שביקרת בבית בושת. שאתה עשית את שלך עם נשים רבות. ושהענקת להן תענוגות כל הלילה. ואז, כשהשמש הפצירה, באת אלי. האם זה מזכיר לך? אני נגעלת מהתנהגותך. נגעלת מכך שאי פעם פגשתי אותך, שאתה אי פעם נגעת בי. אני מקווה שלעולם לא ארה את פניך שוב. עשית ממני צחוק – ואף אחד לא עושה צחוק ממני!"
"גברתי!" צעק טור, מנסה לעצור אותה, רוצה להסביר. "זה לא נכון!"
על להקה של מוסיקאים נכנסה ביניהם, והיא זינקה משם, חומקת מהקהל מהר כל כך שהוא לא הצליח למצוא אותה. תוך מספר רגעים, הוא איבד את עקבותיה לגמרי.
טור רתח בפנים. הוא לא יכל האמין שמישהו הגיע אליה, אמר לה את השקרים האלו עליו, הפנה אותה נגדו. הוא תהה מי היה מאחורי זה. זה לא היה משנה; סיכויו איתה היו הרוסים עכשיו. הוא מת מבפנים.
טור פנה והתחיל לנוע בפיק ברכים דרך החדר, נזכר במלך, מרגיש ריק בפנים, כאילו לא היה לו שום דבר לחיות בשבילו.
לפני שהתרחק כמה צעדים, לפתע הופיע אלטון, חוסם את דרכו, ונוזף בו מבט מלמעלה עם חיוך מסופק. הוא לבש חותלות משי, בלייזר קטיפה, וכובע עם נוצה. הוא הביט למטה על טור, עם אפו וסנטרו הארוכים, ועם שחצנות מרבית וגאווה עצמית.
"טוב, טוב," אמר הוא. "אם זה לא פשוט העם. האם מצאת כבר את כלתך העתידית? ברור שלא. אני חושב ששמועות התפזרו כבר הרחק ורחב על העלילות שלך בבית בושת. "הוא חייך ונשען קרוב יותר, חושף את שיניו הקטנות והצהובות. "למען האמת, אני בטוח בכך."
רגעים אחרי זה היו עליו גופות, חברי הלגיון, חיילים, נכנסים לדרכם, מושכים אותם לצדדים.
"את עברת את הגבולות שלך, ילד!" צעק אלטון, בעודו מצביע עליו מעבר לגופות. "אף אחד לא נוגע בבן המלוכה! אתה תתלה על כך באזיקים עד סוף חייך! אני העצור אותך! תהיה בטוח בכך! עם האור הראשון אני אגרום להם לבוא אחריך!" צעק אלטון, ואז פנה ונסער החוצה.
לטור לא יכול היה להיות אכפת פחות מאלטון, או שומרי הראש שלו. הוא חשב רק על המלך. הוא הבריש את חברי הלגיון מעצמו ופנה בחזרה אל מקגיל. הוא דחף אנשים מדרכו בעודו ממהר אל שולחן המלך. ראשו שחה ברגשות, והוא בקושי האמין למפנה כזה של האירועים. הנה הוא היה, בדיוק כשהמוניטין שלו עלו, להרוס אותן בידי נחש קטן ערמומי, לרמות את אהבתו ממנו. וכעת, מחר, הסכנה להיות עצור. ויחד עם המלכה מיושרת כנגדו, הוא חשש שזה היה בדיוק מה שיקרה.
אבל לטור לא היה אכפת מכל זה. כל מה שדאג להגן עליו היה המלך.
הוא דחף חזק יותר כשהניב את דרכו מעבר להמון, נכנס בתוך ליצן, עובר ישירות בתוך המופע שלו, ולבסוף, אחרי שדחף שלושה משרתים נוספים, מגיע אל שולחנו של המלך.
מקגיל ישב במרכז השולחן, עור ענקי של יין בידו האחת, הלחי שלו אדומה, צוחק מהשעשוע. הוא היה מוקף על ידי גנרלי העל שלו, וטור נעמד לפניהם, דוחף את דרכו ישירות אל הספסל, עד שמלך הבחין בו.
"מלכי," צעק טור, שומע את הייאוש בקולו שלו. "אני חייב לדבר איתך! בבקשה!"
שומר הגיע למשוך את טור משם, אל המלך הרים את ידו.
"טורגרין!" שאג מקגיל בקולו העמוק, המלכותי, והשיכור מיין. "ילדי. למה אתה ניגש לשולחן שלנו? שולחן הלגיון הוא שם."
טור השתחווה עמוק.
"מלכי, אני מצטער. אבל עלי לדבר איתך."
מוסיקאי הכה במצלתיים לתוך אוזנו של טור, ולבסוף, מקגיל אותת שיפסיק.
המוסיקה השתתקה, וכל הגנרלים פנו להביט על טור. טור הרגיש את תשומת הלב עליו.
"ובכן, טורגרין הצעיר, עכשיו הבמה כולה שלך. דבר. מה העניין שאינו יכול להמתין עד מחר?" אמר מקגיל.
"מלכי," התחיל טור, ואז הפסיק. מה בדיוק יכל להגיד? שהיה לו חלום? שהוא ראה אות? שהרגיש המלך יורעל? האם זה לא ישמע מגוחך?
אבל לא הייתה לא ברירה. הוא חייב היה ללחוץ הלאה.
"מלכי, היה לי חלום," התחיל טור. "הוא היה עליך. בעולם הסעודות הזה, במקום הזה. החלום היה... שלא כדאי לך לשתות."
המלך נשען קדימה, עיניו פתוחות רחב.
"שעלי לא לשתות?" השיב הוא, לאט ורועם.
ואז, אחרי רגע של שקת המום, מקגיל נשען לאחור ונהם בצחוק, המרעיד את כל השולחן.
"שעלי לא לשתות!" חזר על עצמו מקגיל. "איזה חלום זה! אני הייתי קורא לו סיוט!"
המלך נשען לאחור ושאג, וכל אנשיו הצטרפו אליו. טור הסמיק אל לא יכל לסגת.
מקגיל אותת, והשומרים צעדו קדימה ותפסו את טור והחלו להרחיק אותו – אבל טור משך אותם בגסות ממנו. הוא היה נחוש. הוא חייב היה להעביר את המסר למלך.
להגן על המלך.
"מלכי, אני דורש שתקשיב לי!" צעק טורף פניו אדומים, לוחץ חזק קדימה ודופק על השולחן עם אגרופו.
זה הרעיד את השולחן, וכל האנשים הסתובבו והביטו על טור.
נוצרה דממה המומה, בעוד שפניו של המלך ירדו במבט כועס.
"אצה דורש?" צעק מקגיל. "אתה לא תדרוש שום דבר ממני, ילד!" צעק הוא, זעמו גובר.
השולחן השתתק עוד יותר, וטור הרגיש את לחייו מסמיקות בהשפלה.
"מלכי, סלח לי. איני מתכוון להעליב אותך. אבל אני מודאג לגבי הביטחון שלך. בבקשה. על תשתה. אני חלמתי שהרעילו אותך! בבקשה. אני דואג מאוד עבורך. זו הסיבה היחידה שאני אומר זאת."
לאט לאט, המבט הזועם של מקגיל התפוגג. הוא הביט עמור לתוך עיניו של טור ולקח נשימה עמוקה.
"כן, אני רואה שאכפת לך. אפילו שאתה ילד טיפשי. אני סולח לך את החוסר כבוד. לך עכשיו. ואל תיתן לי לראות את פניך שוב עד הבוקר."
הוא אותת לשומריו, והם משכו בטור משם, הפעם בחוזקה. השולחן חזר לאט לאט לחגיגות שלהם, בעודם כולם חוזרים לשתות.
טור נגרר מספר צעדים, בער בזעם. הוא פחד לגבי מה שיקרה הלילה כאן, והייתה לו הרגשה טובענית שמחר הוא ישלם את המחיר. אולי אפילו יבקשו ממנו לעזוב את המקום הזה. לתמיד.
כשהשומר נתן לו דחיפה אחרונה, טור מצא את עצמו מול שולחן של הלגיון, במרחק של אולי עשרים צעדים מהמלך. הוא הרגיש יד על כתפן והסתובב לראות את ריס עומד שם.
"חיפשתי אותך כל היום. מה קרה לך?" שאל ריס. "אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים!"
טור היה נסער מדי כדי לענות.
"בוא שב איתי – שמרתי לך מקום," אמר ריס.
ריס משך את טור למטה לידה, בשולחן השמור בצד לבני משפחת המלוכה. לגודפרי היה משקה בכל יד, ולידו ישב גארט, צופה עם עיניים קופצות. טור קיווה שגוונדולין יכלה להיות כאן גם כן, אבל היא לא הייתה.
"מה זה, טור?" דרבן ריס, כשהתיישב לידו. "אתה בוהה בשולחן כאילו הוא ינשוך אותך."
טור הניד בראשו.
"אם הייתי מספר לך, לא הייתה מאמין לי, אז מיטב שפשוט אשמר על הפה שלי סגור."
"ספר לי. אתה יכול לספר לי כל דבר," הפציר ריס באינטנסיביות.
טור ראה את המבט בעיניו, והבין, לבסוף, שהוא דיבר ברצינות. הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל. לא היה לו יותר מה להפסיד.
"ביום הקודם, ביער, עם אחותך, ראינו נחש לבנגב. היא אמרה שזהו אות של מוות, והאמנתי לה. הלכתי אל ארגון והוא אישר את זה שמוות יבוא בקרוב. קצר אחרי זה, היה לי חלום שאביך יורעל. כאן. הלילה. באולם הזה. אני מרגיש את זה בעצמותי. כך יהיה. מישהו מנסה להתנקש בחייו," אמר טור.
הוא סיפר את כל זה במהרה, והרגיש טוב להוריש את זה מחזהו. הייתה זו הרגשה טוב כשמישהו הקשיב לך.
ריס נהיה שקת בעודו מביט חזרה לתוך עיניו במשך זמן ארוך. לבסוף, הוא דיבר.
"אתה נראה אמיתי. אין לי ספק. ואני מעריך את דאגתך לאבי. אני מאמין לך. זו האמת. אבל חלומות הם דבר ערמומי. לא תמיד מה שאנחנו חושבים."
"אמרתי את זה למלך," אמר טור. "והם צחקו עלי. כמובן, שהוא ישתה הלילה."
"טור, אני מאמין שחלמת את זה. ואני מאמין שאתה מרגיש את זה. אבל גם לי היו חלומות נוראים, כל חיי. בלילה שלפני, חלמתי שדחפו אותי מהארמון, והתעוררתי מרגיש כאילו כך זה היה. אבל זה לא היה כך. אתה מבין אותי? חלומות הם דברים מוזרים. וארגון מדבר בחידות. אתה לא צריך להתייחס אליו ברצינות. אבי בסדר. אני בסדר. כולנו בסדר. תנסה להישען לאחור, לשתות ולהירגע. וליהנות."
עם זה, ריס נען לאחור בכיסאו, מכוסה בפרוונות, ושתה. הוא אותת למשרת, אשר הניח מנה ענקית של צבי לפני טור, יחד עם גביע שתייה.
אבל טור פשוט ישב שם, מביט באוכל שלו. הוא הרגיש את כל חיים מתפוגגים סביבו. הוא לא ידע מה לעשות.
הוא עדיין יכל לחשוב על שום דבר מלבד חלומו. היה זה כמו להימצא בסיוט בהקיץ, לשבת שם לצפות בכל אחד ששותה סביבו. כל מה שיכל לעשות זה לצפות בכל המשקאות, כל הגביעים, ההולכים אל המלך. הוא הביט באופן הדוק בכל מגיש, כל גביע של יין. כל פעם שהמלך שתה, טור נרתע.
לבסוף, טור זיהה את המשרת הספציפי שניגש אל המלך עם גביע שלא דמה לאחרים. היה זה גביע גדול, עשוי מזהב מובהק, מקושט בשורות של אדומים וספירים.
היה זה אותו הגביע שבחלומו של טור.
טור, לבו דופק בחזהו, צפה עם אימה איך שמשרת הגיע קרוב אל המלך. כשהיה רק צעד אחד ממנו, טור לא יכל להתאפק יותר. כל חלקיק בגופו זעק שזהו הגביע המורעל.
טור קפץ מתוך שולחנו, דחף את דרכו דרך הקהל הצפוף, נותן מרפקים בגסות לכל העובר בדרכו.
בדיוק כשלקח המלך את הגביע לידיו, טור זנק לשולחנו, הושיט את ידו והעיף את הגביע מידו של המלך.
התנשמות מזועזעת מילאה את האולם בעוד שהגביע עף באוויר ונחת על האבן בצלצול חזק.
האולם השתתק בדממה מתה. כל מוסיקאי, כל להטוטן, נעצרו. מאות גברים ונשים כולם הסתובבו והביטו.
המלך קם על רגליו באטיות ושאג על טור למטה.
"איך אתה מעז!" צווח המלך. "ילד חוצפן שכמוך! אני אכניס אותך לאזיקים על זה!"
טור עמד שם, המום. הוא הרגיש את כל העולם מתרסק עליו. הוא רק רצה להיעלם.
לפתע, כלב ציד התקרב אל השלולית של היין אשר נוצרה כעת על הרצפה, וליקק ממנה. לפני שטור יכל להגיב, לפני שהחדר יכל לזוז שוב, כל העיניים היו על הכלב, אשר התחיל לעשות קולות נוראיים, מזעזעים.
רגע אחרי זה, כלב הציד קפא ונפל לצידו, מת. כל החדר הביט על הכלב עם התנשמות המומה.
"ידעת שהמשקה היה מורעל!" צעק קול.
טור פנה וראה את הנסיך גארט עומד שם, מתקרב אל המלך, מצביע על טור בהאשמה.
"איך היה אפשרי שידעת שהוא מורעל? אלא עם כן, אתה לא האחד שעשה זאת! טור ניסה להרעיל את המלך!" צעק גארט.
כל הקהל כולו מחא בזעם.
"קחו אותו לצינוק," פקד המלך.
רגע אחרי זה, טור הרגיש את השומרים תופסים אותו חזק מאחור, וגוררים אותו דרך האולם. הוא התפתל, וניסה למחות.
"לא!" צעק הוא. "אתם לא מבינים!"
אבל אף אחד לא הקשיב. הוא נמשך דרך הקהל, מהר וזריז, וכשהלך, הוא צפה בהם נעלמים ממנו, את כל חייו נעלמים ממנו. הם חלפו את האולם ויצאו החוצה דרך הדלת האחורית, הדלת נטרקה מאחוריהם.
היה כאן שקת. רגע אחרי זה, טור הרגיש את עצמו יורד. משכו אותו כמה זוגות ידיים למטה במדרגות אבן מתפתלות. נהיה אפל יותר ויותר, ובקרוב הוא יכל לשמוע קערות של אסירים.
דלת הברזל של התא נפתחה, והוא הבין איכן לקחו אותו. הצינוק.
הוא התפתל, מנסה להתנגד, להשתחרר.
"אתם לא מבינים!" צעק הוא.
טור הביט למעלה וראה שומר צועד קדימה, איש רחב, גלומי עם פנים לא מגולחות ושיניים צהובות.
הוא הזעיף את פניו על טור.
"או, אני מבין טוב מאוד," הגיע קול צרוד שלו.
הוא משך את ידו לאחור, והדבר האחרון שראה טור היה האגרוף שלו, מגיע ישירות לתוך פניו.
ואז עולמו נהיה חשוך.